צילום: אדיבות יח'צ
זוג הרקדנים אבי קייזר וסרג'יו אנטונינו מבקשים לבחון את "האופן בו הגוף מגיב ומסתגל למציאות חדשה, במצב שבו אנו מוקפים בהודעות בתחום האישי, ציבורי, פוליטי, חברתי ותרבותי." כלומר כל היום, כל יום, שהרי יותר מתמיד, אנחנו מוזנים במידע כמעט כל הזמן.
בעבודה משתתפים לבד מקייזר ואנטונינו שני רקדנים צעירים יותר -אליאור כהן וטל שיבי. הקהל יושב על כי
סאות בשולי הבמה של תיאטרון תמונע. כל אחד מהרקדנים יושב במרכזה של אחת מארבע הצלעות ועל פי סימן, הם מזנקים ונכנסים לפעולה בחלל המרכזי. באחת הפינות יש ערימת עיתונים שתפקידה הסמלי, יתבהר לקראת הסוף.
ה'הודעה' בנויה משרשרת פרגמנטים. אנחנו מבחינים במעבר מאחד לשני, אבל אין לנו מושג מהו הזרז התוכני ל'הודעה' החדשה, משלל האופציות שנמצאות בדף התכנייה המצוטטות לעיל.
הרבה עבודה הושקעה לבדל את הפרגמנטים מבחינת הקומפוזיציה, הדינמיות, הדגשים פיסיים מסוימים, אבל נדמה שהמכנה המשותף לכל אחד מהקטעים הקצרים הוא מחד, האופי האימפרוביזטורי שנקבע מיד אחרי המעברים ומאידך, האופן המדייק בעיקרון שבו הוא מתנהל לכל אורכו, ההקפדה על דגשים ויזואליים במרחב, על הבלחות סימטריה מעניינות, על החיבורים הבינאישיים ואף האינטימיים השונים ברמה של פרטים כמעט לא מוחשים בין הרקדנים; אופן האחיזה, מנח הראש, מבט.
לאורך הדרך היה ברור שלקייזר ואנטוניני יש שפה משותפת, מיומנות, ושלל פתרונות צורניים שבהם שימת לב לפרטים קטנים היא לא מקרית ונעשתה במחשבה מדויקת. בשלב הזה זה לא הספיק.
כקהל, יש פרקים ארוכים שבו קשה לבדל ממש את הקטעים ונדמה שטווח ההבעה הקורפורלים תחום וחוזר על עצמו בוריאציות דקות מדי ומוצו אופני פירוק הקבוצה וחיבורה ליחידות קטנות יותר. חוסר המידע לגבי המניעים לכל שינוי, מהו הסבטקסט שמניע אותם ואין הכוונה לחסכון במידע קונקרטי, וכן רמה אנרגטית משתנה גם היא בטווח מוגדר מאד, נוטים לנתק מידה של קשב, כשנראה שהעבודה לא מתרוממת ומונעת מהנשמות אנרציה.
ואז זה קרה. לי לפחות. ברגע מסוים נוצרה התאספות והתמרכזות של הכוח המניע, התמצית הפנימית של כל פרגמנטים, נוצק היגיון ברצף השברים על המעברים שבינים והתבררה תמונה, באופן שבו ערימת פיסות של פאזל הולכות ומשלימות תמונה לא צפויה. זה הרגע שבו כל החלקים הירוקים-חומים חסרי עניין ופשר לכשעצמם, הופכים להיות חלק מיער עד.
ברגע שבו מתבהרת תמונה שמנכיחה תכנית-אב כלשהיא, זה הרגע שבו הצופה מוכן לשנות את האופן בו הוא התבונן בשעה האחרונה באוסף מיני-התרחשויות אנושיות חסרות קשר אינהרנטי כביכול, ואז להבין שהעבודה העבירה אותו דרך וזו תמיד תחושה מאד טובה.